Skip to main content Scroll Top
אתר זה מתעד את ביתו של הרשלה וייס, שהפך את דירתו ברמת גן ליצירת אמנות טוטאלית. הרשלה היה דמות ססגונית ומורכבת – בן לניצולי שואה, נכה צה”ל, איש ליכוד ועובד עירייה שהיווה חלק משמעותי מבניית העיר – הוא ייצג בגופו את סיפורה של מדינת ישראל. העבודות משקפות “חרדת ריק” אובססיבית, שהפכה את הבית האפלולי למעין מקדש לחייו – קירות מעוטרים בציורים שמורכבים מעשרות אלפי מטבעות, אוספים, מסמכים רפואיים, תמונות מחייו וסמלים דתיים – כולן עדות לחייו העשירים ולטראומות שהוא חווה. לאחר מותו בשנת 2021, נמכרה דירתו ע”י ילדיו, ולא נותר זכר פיזי ליצירות במרחב המקורי. הפרויקט מהווה עדות לקיומן. מ
WhatsApp Image 2026-04-19 at 19.02.05
סיפורו של צבי (הרשל’ה) וייס (1949–2021) מתחיל במחנה העקורים וינדסהיים שבגרמניה, שם נפגשו הוריו, ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחותיהם במלחמה. באותה שנה עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בשכונת רמת עמידר ברמת גן. הרשל’ה, שנפצע במהלך שירותו הצבאי והוכר כנכה צה”ל, עבד לאורך שנים רבות בעבודות עפר ונהיגת טרקטור בעיריית רמת גן, והיה שותף פעיל בהקמת פרויקטים לאומיים ועירוניים בולטים ובהם נתיבי איילון והספארי. הוא היה דמות מוכרת ומקושרת מאוד, שבין מכריו הרבים נמנו ראשי ממשלה, שרים ואנשי בוהמה, ואף ניהל את קבוצת הכדורגל המקומית של עמידר. בשנת 1970 נישא למרגריט אזולאי (ממנה התגרש ב-1989), ובשנת 2002 פנה לאפיק אמנותי טוטאלי. הרשלה עבד בעיריית רמת גן כל חייו, אך נכפתה עליו פרישת מוקדמת מפני שהתעמת עם ראש העיר על השחיתות שהתנהלה בעירייה. לאחר שפרש, ולפני שהפרשייה התפוצצה, הוא הוציא עלון עצמאי כדי לחשוף את השחיתות. הפרישה היא זו שהביאה אותו להתחיל לעטר את ביתו. במקביל לעיטור הבית, ועל רקע אובדן ראייתו בשל מחלת הסוכרת, החל לקעקע את קורות חייו על עורו – יצירה ייחודית שזכתה להכרה ציבורית בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל (2018) ובסרט מציאות מדומה תיעודי (2016). מ