סיפורו של צבי (הרשל’ה) וייס (1949–2021) מתחיל במחנה העקורים וינדסהיים שבגרמניה, שם נפגשו הוריו, ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחותיהם במלחמה. באותה שנה עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בשכונת רמת עמידר ברמת גן. הרשל’ה, שנפצע במהלך שירותו הצבאי והוכר כנכה צה”ל, עבד לאורך שנים רבות בעבודות עפר ונהיגת טרקטור בעיריית רמת גן, והיה שותף פעיל בהקמת פרויקטים לאומיים ועירוניים בולטים ובהם נתיבי איילון והספארי. הוא היה דמות מוכרת ומקושרת מאוד, שבין מכריו הרבים נמנו ראשי ממשלה, שרים ואנשי בוהמה, ואף ניהל את קבוצת הכדורגל המקומית של עמידר. בשנת 1970 נישא למרגריט אזולאי (ממנה התגרש ב-1989), ובשנת 2002 פנה לאפיק אמנותי טוטאלי. הרשלה עבד בעיריית רמת גן כל חייו, אך נכפתה עליו פרישת מוקדמת מפני שהתעמת עם ראש העיר על השחיתות שהתנהלה בעירייה. לאחר שפרש, ולפני שהפרשייה התפוצצה, הוא הוציא עלון עצמאי כדי לחשוף את השחיתות. הפרישה היא זו שהביאה אותו להתחיל לעטר את ביתו. במקביל לעיטור הבית, ועל רקע אובדן ראייתו בשל מחלת הסוכרת, החל לקעקע את קורות חייו על עורו – יצירה ייחודית שזכתה להכרה ציבורית בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל (2018) ובסרט מציאות מדומה תיעודי (2016). מ